משמורת ילדים

התוקף המשפטי של משמורת ילדים

משמורת ילדים מגדירה את היחסים המשפטיים והמעשיים בין הורה לילדיו. בין היתר עוסקת המשמורת בזכות של ההורה לקבל החלטות עבור ילדו, ובחובה של ההורה לדאוג לצרכי הילדים. בישראל קיימת הבחנה בין משמורת משפטית לבין משמורת פיזית. בעוד משמורת פיזית מתייחסת למקום מגוריו וסידורי הלינה הקבועים של הקטין, משמורת ילדים משפטית ניתנת מתוקף ההסדר החקיקתי. היא כוללת את הזכות והחובה לדאוג לכל צרכיו של הקטין, לרבות צרכים חינוכיים, בריאותיים וכן הלאה. על פי המשמורת הזו מהווים הוריו של הקטין אפוטרופוסים טבעיים גם לאחר פרידה, והם אחראיים במשותף להחליט בנוגע לגידולו, חינוכו ועתידו של הילד, תוך שמירה ודאגה לצרכיו ולשלומו.

הסמכות לקביעת משמורת ילדים

הסמכות לדון בקביעת החזקה על הילד נתונה לבית משפט לענייני משפחה. עם זאת, בית הדין הרבני עשוי לרכוש סמכות מכוח כריכת הסוגיה בתביעת גירושין, או לחילופין מתוקף הסכמת הצדדים. בעת פרידה לדוגמא יכולים הורים לגבש הסכם עצמאי ביחס לענייני המשמורת הפיזית. כל עוד הערכאה המשפטית הרלוונטית מוצאת כי ההסכם תואם את טובת הקטינים ונותנת את אישורה, סביר להניח כי ההסכם יקבל תוקף של פסק דין. 

משמורת ילדים וחזקת הגיל הרך

סעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות מורה לבית המשפט להגיע לתוצאה שלפיה בסכסוכי משמורת ילדים עד גיל 6 יישארו הקטינים במשמורת של האם. ההוראה אינה מנוסחת כחזקה, אך היא פורשה כ"חזקת גיל הרך" והיא עולה לדיון במקרים רבים של משמורת ילדים. ההוראה הזו ייחודית לישראל ומקורה בדין העברי. ועדה שפרסמה את מסקנותיה בחודש ינואר 2012 המליצה לבטל את חזקת הגיל הרך, ולא להמירה בכל חזקה חלופית על הילד, אלא בשותפות באחריות ההורית למימוש זכויותיו.